לפני זמן מה, היה לי ראיון דיאלוג עם ה. וולטר. האתגר הקשה ביותר בראיון עבורי הוא כאשר אני צריכה "לקפוץ מהגשר". הרגע של דחיפת עצמי מעבר לקרקע הבטוחה לתוך "נוכחות" מוחלטת הוא הרגע המייגע ביותר בכל הריאיון ואני ממש מפוחדת כאשר אני חשה אותו מתקרב. אבל ברגע שהעזתי לקפוץ והתגברתי על ההססנות והגמלוניות הפנימית שלי, זו ההוויה היפה והקלה ביותר.

"וולטר הוא מהנדס בחברת ייצור מכוניות בינלאומית. 'ידעתי כבר בגיל 10', החל וולטר את הראיון, 'שברצוני להיות מהנדס ולעבוד עם רכבים. כילד, ביליתי יותר זמן במגרשי גרוטאות מאשר במגרשי משחקים.״במשך יותר מעשר שנים הוא עבד כמומחה איכות בתפקידים שונים ובמפעלים שונים. כאשר וולטר דיבר על רכבים הוא היה נלהב: נהניתי להקשיב לו. 'כל אחד שיתף איתי פעולה מיד מההתחלה. קיבלתי אחריות מוקדם מאד.

״הייתי יכולה כמעט לגעת בגאווה שלו לבנית מכוניות איכותיות.

״בשבועות האחרונים,״ הוא המשיך, ״הועברתי למחלקת יחסי משאבי אנוש-תעשיה.

זו מדינה אקזוטית עבורי. יש רשימה ארוכה של דברים״ – והוא החל לקרוא את הרשימה – ״עליהם אני אחראי כעת: ארגון עבודה, רה-ארגון, ארגון מנהיגות באתרים; איגודי עובדים, ניהול בריאות; דוחות מחלה; תחזוקה בריאותית; בטחון תעסוקתי; עובדים מבוגרים ... האתגר שלי הוא: כיצד אני מצליח לשכנע אנשים במפעל להשתתף בביטוח רפואי? כיצד אני מנהל משא ומתן עם איגודי העובדים?, מוכר להם את התפיסה שלנו? כיצד אני יכול לקבל החלטות ללא סמכות פורמלית על האנשים שצריכים להסתגל לכל הכללים האלו?,

"כאשר הוא קרא לי את הרשימה הזו, הרגשתי משועשעת. לקח לי רגע להבחין שרמת האנרגיה שלי ירדה מ-100 לאפס. מדוע? מה קרה? בעודי מקשיבה לו ממשיך לדבר על האתגרים שלו הבחנתי שגם הוא השתנה. הקול שלו נעשה יותר פורמלי, הוא דיבר הרבה יותר מהר, צורת הדיבור שלו נעשתה יותר מרוחקת, סגורה ואולי אף יותר החלטית ותקיפה. ההקשבה שלי צנחה. נראה היה כאילו הוא השתנה לגמרי מאותו איש ייצור נעים ונלהב לבירוקרט פורמלי היודע בדיוק מה כל אנשי הייצור הללו צריכים לעשות. הרגשתי גם אני מרוחקת. שאלתי אותו לגבי בעלי העניין שלו: 'מי יהיו האנשים הקריטיים ביותר איתם כדאי לדבר ולקבל מהם זווית ראיה אחרת על התפקיד החדש שלך?' קיוויתי בסתר שבעלי העניין יאמרו לו את מה שהרגשתי שאינני יכולה לומר. ״אוהו, עשיתי זאת כבר,״וולטר השיב במהירות, 'אמרתי לבעלי העניין שלי מה הם תחומי האחריות שלי וביקשתי מהם הערות.'

"ראיתי את עצמי עומדת על הגשר וידעתי שעלי לקפוץ כדי לעשות שינוי. אבל כבדות פנימית נוראה מנעה ממני. חלק בתוכי אמר 'אמרי לו מדוע הדרך שבה הוא קיים ראיונות עם בעלי העניין הייתה חסרת ערך'. החלק השני, המפחיד, אמר, 'פתחי את הלב שלך. אפשרי לו לשנות אותך.' באותו רגע עלה בראשי זכרון: זמן לא רב לפני כן, כאשר עבדתי בהנהלה הראשית של חברת תרופות, הייתי בדיוק באותו מצב כמו וולטר. היה עלי לשכנע יחידות עסקיות ואתרי ייצור בהרבה תפיסות, הצהרות ורשימות "עשה" שלא היה להם כל קשר לניסיון שלי. ככל שהרגשתי חסרת ערך כך סגנון התקשורת שלי עבר מלמידה להוראה ולמתן הנחיות. 

"קפצתי: 'תוך כדי שאני מקשיבה לך, אני מתחילה לתהות מה ההבדל בין עבודה במפעל לבין עבודה בהנהלה.' שמעתי אותו מהנהן. המרחק ביננו החל להימס. האטתי, מדברת מתוך המקום הפנימי של האדם האבוד וחסר התועלת שהרגשתי שהייתי באותו זמן:' אינני יודעת האם ואיך התנסות זו יכולה בכלל להתייחס אליך.' אמרתי כאילו אני הולכת על קצה בהונות רגלי, מחכה למלים הנכונות שתגענה, מבלי לדעת מה תהייה המילה הבאה. ״כאשר אני, בשעתו, שאלתי אנשים מהייצור בשביל מה הם צריכים אותי, תשובתם הייתה 'בכנות, גב' וורסטיגין, אנחנו מצטערים לומר לך שאיננו צריכים אותך כלל, לדברים שאת עושה כעת.״

"שקט. הייתי יכולה לשמוע נפילה של סיכה. אבל השקט היה אנרגיה נקיה. שמעתי רחש של הקלה עמוקה, וולטר אמר: 'זה בדיוק מה שהם אמרו לי.' כל השיחה עברה מהפך ברגע זה. שאלתי אותו, 'לפני כן ציינת שאחד מהלקחים המרכזיים שלך מייצור היה שדברים תמיד נראים אחרת כאשר מסתכלים עליהם מבחוץ, בהשוואה כיצד הם נראים כאשר מסתכלים עליהם מבפנים. באיזה אופן הלקח הזה נכון לסיטואציה הנוכחית שלך?'

"הזמן עמד מלכת. לבסוף הוא אמר, 'ובכן, ראיון אחד היה שונה. הריאיון שבו שוחחתי עם מנהל ייצור אותו הכרתי היטב וכבדתי מאד. לא שוחחתי אתו כאיש יחסי עבודה, דברתי אתו כאילו אני עדיין עמית שלו, בתפקידי הקודם כמנהל ייצור כמוהו. הוא אמר, 'וולטר, כאיש התאגיד, אתה מביא תשובות לשאלות שאין לי. אבל יש לי הרבה שאלות ונושאים בהם אני צריך את עזרתך כעמית מקצוען, לסייע לי למצוא תשובות חדשות ויצירתיות.

בשלב זה שאלה אותו אורסולה, "מדוע הוא היה יכול לומר לך דברים אלו?" וולטר ענה, "אני מניח שהכנסתי את עצמי לנעליים של העמית שלי, מסתכל מהייצור אל עבר התאגיד. בראיונות האחרים הסתכלתי מבחוץ, תאגיד לעבר הייצור."

אורסולה וורסטיגין, שפיתחה את השיטה הזו יחד עם אוטו שריימר, מתארת את אחת ההתנסות שהייתה לה:

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now