פאריס 2015: טרנספורמציה של הלב הקולקטיבי 

תמצית מאמר פורסם ע"י אוטו שרמר / תרגום ישי יובל

התקפות הטרור ב-13 לנובמבר ובחירת מיקומן בפאריס מכוונת ל-3 ערכי הליבה של התרבות המערבית: חופש, שוויון, אחווה (liberté, egalité, fraternité).

נשיא צרפת השתמש במילה "מלחמה" לתיאור היחסים שבין ארצו לבין הטרוריסטים של המדינה האסלאמית (דאעש) והגביר את המתקפות בסוריה. אין ספק שקיימת תחושת מלחמה בפאריס, אולם  איזו מין מלחמה זו – בין מי למי? 

הגדרת הסכסוך כהתנגשות דתית עם האסלאם אינה רק טעות, אלא יכולה להוות מכשיר גיוס מעולה לדאעש. באותה מידה, הגדרתה כמלחמה נגד דאעש וניסיון להרוס אותו בהפצצות תגמול הוא אתגר צבאי וגם פזיזות פוליטית משום שגם פעולה זו מעודדת מתנדבים נוספים מהעולם המערבי להצטרף לדאעש.

להתמודד עם שורש הבעיה

במקום לתדלק את מחול השדים של האלימות, מדוע לא להתמודד עם שורש הבעיה של הסכסוך? שורש הבעיה הוא כפול: מצד אחד, אלו התנאים הקטסטרופליים מהם סובלים אזרחי סוריה ועירק והתסכול והכאב של צעירים מוסלמים בכל העולם אשר מתנדבים לדאעש במספרים הולכים וגדלים; ומצד שני - לא פחות חשוב - הם תפיסות העולם, בהם משתמשים כל הצדדים, כדי להתמודד עם בעיות אלו.

תפיסות העולם הקיימות המהוות את שורש הבעיה.

מאז ה-11 בספטמבר 2001, אנו חווים, בתדירות הולכת וגדלה, צורות שונות של שיבוש: קריסות פיננסיות, אי יציבות אקלימית והתקפות טרור. איננו מסוגלים יותר לשלוט ברצף שיבושים זה. הם יימשכו לאורך העשור הקרוב והלאה. הקריסה הפיננסית הבאה, אסון הטבע הבא או מתקפת הטרור הבאה הם רק ענין של זמן.

אם כן, על מה אנחנו יכולים לשלוט? אנו יכולים לשלוט על התגובות שלנו לאותם שיבושים. 

התגובות הנפוצות בקרב מדינות ומנהיגים בכל העולם להתמודדות עם קריסות ושיבושים מערכתיים הן אחת משתיים: 

יהיה בסדר, אנחנו נתגבר  – מה שהיה הוא שיהיה. עוד ישיבות, עוד הצהרות, עוד מלים ריקות מתוכן. דוגמא לכך ניתן למצוא ברוב דיוני האקלים וכן, כדוגמא אחת בלבד, התייחסותו של ראש ממשלת בריטניה, קמרון, למשבר הפליטים הבינלאומי. דיבור רהוט, רטוריקה מלאת פאתוס, אבל שום דבר של ממש (ממדינה שהיה לה תפקיד מפתח במלחמת עירק שהניחה את היסודות לעלייתו של דאעש). או תגובת ארה"ב שמאז 2011 קלטה בסך הכל כ-2000 פליטים סוריים – פחות ממספר המגיעים בימים אלו לגרמניה בבוקר אחד.

יצירת הפרדה – הבה ונבנה חומה גבוהה שתחצוץ בין "אנחנו" לבין "הם". הבה וניישם את עקרונות החופש, שוויון וסולידריות בתוך החומות ואת ההיפך מחוצה להן. במלים אחרות אלו העמדות של דונלד טראמפ, ראש ממשלת הונגריה ויקטור אובראן ורוב מועמדי המפלגה הרפובליקנית לנשיאות ארה"ב ופוליטיקאים ימניים אירופיים.

הגישה הראשונה מכחישה שהמערכת אינה מתפקדת. השנייה אומרת נכון, המערכת אינה פועלת אבל הדבר אינו קשור בנו. "הם" הבעיה, לא "אנחנו", לכן נבנה חומה ביננו לבינם. 

המציאות זועקת לגישה אחרת ושונה, המציעה דרך חדשה.

יצירת שותפות – הכרה בתפקיד שיש לכולנו בהיווצרות הבעיה ומתוך כך אחראיות ליצירת פתרון משותף. הפלת כל החומות, התמוטטות ההפרדות ומימוש אוניברסלי של סולידריות לכל בני אנוש, באשר הם. כך אמרו אנג'לה מרקל מגרמניה, סטפן לופבן משוודיה כמו גם אזרחים וארגונים לא-ממשלתיים ברחבי אירופה ובעולם, המשירים מבט לנוכח האירוע.

 

הצורך בשותפות גלובלית

ככל שמעמיקים יותר בנושאים המהותיים של בעיית הפליטים, חוסר היציבות האקלימית והתקפות הטרור, כך מתברר שאין דבר אחד אותו יכולה מדינה כלשהי לעשות לבדה ושהפתרונות האמתיים צריכים לכלול את כל השותפים במערכת האקולוגית הגלובלית כולה, בדרכים של שיתוף פעולה ויצירתיות משותפת.

לא יימצא שום פתרון למשבר האקולוגי ללא העברה מסיבית של משאבים וטכנולוגיות ממדינות מתועשות למדינות מתפתחות. לא יהיה שום פתרון לבעיית הפליטים באירופה ללא העברה מסיבית של מימון וסיוע מהשוק המשותף לתורכיה, עזרה ל-2 מיליון הפליטים הגרים שם כעת (בימים אלו נחתם הסכם ברוח זו). אמנם השורשים של  משברי הפליטים והטרור נעוצים באלימות הישירה והמובנית הקיימת במזרח התיכון – אך ממנו השורשים חוזרים למדינות המערב ולהסתבכות המתמשכת שלהן בעניינים אלו (למשל, קנית נפט ומכירת נשק למדינות כמו ערב הסעודית שהפיצה את רעיונות הווהאביזם, אותם הפך אח"כ דאעש לפעולה באמצעות מעשי טרור).

הטענה שלי פשוטה: הגישה השלישית אינה רק ערכית, אלא גם מתבקשת כלכלית ופוליטית. והמשמעות היא שיש להתייחס לשורש הבעיה של הטרור ולהתמודד עם תפיסות עולם פונדמנטליסטיות. תפיסות עולם השואפות ליצור מצב בו ההתקדמות האנושית לא תפגע בערכי הדת העליונים, חזרה למקורות הדת והחלת חוקי הדת על החברה.

כוחות מנוגדים

התרשים למטה מראה שתי תפיסות עולם מנוגדות שכל אחת מקיימת דינמיקה ומרחב חברתי שונה: presencing (צירוף של נוכחות וחישה) – כלומר היכולת לחוש יחד ולעצב יחד את העתיד ע"י הפעלת מרחב של קשרים חברתיים; ו absencing – כלומר  "הגבהת חומות", ע"י הפעלת מרחב חברתי של הפרדה.

 

שני מעגלים, שני "שדות חברתיים": Absencing ו-Presencing (מקור: Theory U)

המאבק האמתי של תקופתנו אינו בין דתות וגם לא בין דאעש למדינות המערב. המאבק האמתי  הוא בין כוחות absencing (כלכלות פחד והרס) לבין כוחות presencing (כלכלות אומץ ויצירה) ומתרחש בכל הרמות המערכויות.

תגובת ממשל בוש לאירועי 11/9 הייתה נטועה עמוק במעגל absencing והרס. "הפצץ אותם לגיהינום". התוצאה הייתה לא פחות מקטסטרופה, כולל עלייתו של דאעש ומשבר הפליטים באירופה היום.

למרות שייתכן ואכן נדרש כוח צבאי מסוים, בסופו של יום דאעש לא יוכה על ידי אסטרטגיות absencing. זו בדיוק האסטרטגיה שיצרה את המפלצת הזו מלכתחילה. הדרך היחידה להרוג את המפלצת היא שימוש באסטרטגיות הנובעות ממעגל ה-presencing ויצירתיות. מהטמה גאנדי, מרטין לותר קינג, נלסון מנדלה והתנועה לזכויות אזרחיות שהביאה לנפילת חומת ברלין הראו לנו כיצד הדבר מתבצע.

מרד הלבבות

לעתים קרובות נטען שלנוכח הכוחות ההרסניים ביותר – כמו היטלר וגרמניה הנאצית – לא מספיק להתמקד באסטרטגיות אי-אלימות ויישוב סכסוכים מבית מדרשו של גאנדי. אולם זה בדיוק מה שעשו מאות נשים גרמניות לא יהודיות, נשואות ליהודים, במשך שבוע בפברואר 1943, בשיא כוחו של הנאציזם באירופה. הן עמדו לא חמושות ליד Rosenstrasse בברלין פנים-אל-פנים מול סוכני גסטפו נושאי מקלעים בדרישה לשחרר את בעליהם הכלואים.

שרלוט ישראל, אחת הנשים שהשתתפו במחאה, סיפרה על נחישות הנשים לשחרר את בעליהן. על פי עדותה, בשלב מסוים הפנו השומרים הגרמנים שאבטחו את הבית ב Rosenstrasse את נשקם לעבר הנשים המפגינות, ואיימו לפתוח באש, אך הן לא נרתעו. "הם הציבו מולנו מכונות ירייה, ללא אזהרה מוקדמת, כיוונו אותן אלינו ואמרו שאם לא נסתלק מיד הם יפתחו באש", סיפרה שרלוט ישראל. לדבריה, באותו רגע החליטו הנשים כי אין להן מה להפסיד והחלו ללוות את מחאתן בצעקות ובצרחות לעבר השומרים הגרמנים: "רוצחים, רוצחים, רוצחים". מחאת הנשים מ Rosenstrasse הצליחה, משום שנשים כמו שארלוט ישראל היו בעלות מוטיבציה כה גדולה עד כדי סיכון חייהן. בסופו של דבר האומץ והתשוקה שלהן נצחו; 1,700 היהודים שהיו כלואים ב Rosenstrasse שוחררו. (עוד על האירוע)

אומץ גלוי-לב כזה הוא שיחולל שינוי בדאעש ובתפיסת העולם הפונדמנטליסטית שהוא מייצג. הרוח ההיא מניעה את מעגל ה-presencing. שחזור האלימות והפצצת קהילות בסוריה יכולה רק להוביל להאצת מעגל ה-absencing – השמדת אחרים, ובתוך כדי כך גם השמדת מי שאנו.

עלינו לא לשכוח אירועים אחרים שמתרחשים לאחרונה באירופה ושבעוד מאה שנים ייתכן ויהיו בעלי משמעות היסטורית רבה יותר. כוונתי להתייצבותם של אזרחים, אינספור קבוצות וקהילות המתארגנות מעצמן, ופוליטיקאים מקומיים רבים, הממשיכים להגיש עזרה לפליטים בהיקף נרחב.

קבלת פני הפליטים ע"י אנשים בתחנת הרכבת במינכן, הציתה רוח ששינתה את התגובה הגרמנית הקולקטיבית לנושא. בעוצמה שלא תיאמן, למרות כל המהומה של הפופוליזם הימני המטיף "להתרחק", הדבר הולך ומתחזק – לא רק בגרמניה אלא גם באין ספור ערים וקהילות לרוחבה של אירופה. זה נס הראוי לתשומת לבנו בימים אלו. וזו הרוח שבסופו של דבר תשנה את דאעש ותפיסת העולם של absencing (כלומר, פונדמנטליזם) המאפשרת לו להתקיים. 

אם כן, מה הם התנאים הקובעים האם קהילה פועלת מתוך מקום של absencing או presencing? כיצד אנחנו מייצרים באופן קולקטיבי מבנה חברתי של פירוד או של קשר? כיצד, למשל, אנשי מינכן וברלין הצמיחו מפלצת כמו היטלר וכיצד, מאה שנים אחר כך, מאותם מקומות בדיוק, הגישו עזרה רחומה לנוכח פגיעות אנושית? במהות העניין, ההבדל הוא בתזוזה של הלב ברמה הפרטנית והקולקטיבית. 

ההתקפות בפאריז פצעו אותנו כקולקטיב, לפיכך עלינו לקום ולהאיץ את התנועה היחידה החשובה ביותר כעת – הסטת הלב.

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now