האם ניתן ללמוד מהעתיד?

דני גל

 

לאחרונה הזדמן לי להשתתף בסדנה על תיאוריה U אותה פיתח Otto Scharmer חוקר מאוניברסיטת MIT יחד עם עוד אנשי למידה ארגונית מבוסטון. התיאוריה ריתקה אותי במשך שנים בגלל השילוב היפה שיש בה בין חשיבה אסטרטגית לרוחניות. להלן סיכום תובנות מרכזיות שלי ביחס לתיאוריה וחשיבותה לתהליכים אחרים של תכנון עתיד.

 

הכוונה המרכזית של תיאוריה U היא לסייע לנו לבנות עתיד משותף ורצוי. בכך התיאוריה אינה שונה מהרבה תיאוריות תכנון אסטרטגי אחרות. המיוחד בתיאוריה U הוא שהיא עוזרת לנו לחדד את הכוונה שעומדת בבסיס הפעולה האישית והקבוצתית, להגיע לבהירות ולפעול בהווה ממקום שמחזיק את הפוטנציאל העתידי שלנו ושל סביבתנו. 

 

זאת מתוך האמונה שתוצאת הפעולה שלנו מושפעת בעיקר מהמצב הפנימי שלנו בעת הפעולה. במילים אחרות, המודעות הפנימית ממנה מתבצעת תכנית פעולה מסוימת חשובה יותר מהפעולה עצמה. אם יש ביכולתנו להחזיק מוּדעוּת של פוטנציאל עתידי-מיטבי ולפעול מתוך המודעות הזאת – יש בכך פריצת דרך לגבי היכולת לממש תכניות אישיות ומערכתיות.

 

תיאוריה U מציעה אלטרנטיבה לתיאוריות התכנון הנלמדות ברוב בתי הספר לניהול ולמנהל עסקים בעולם. בעוד שרוב תיאוריות התכנון מלמדות אותנו להתבונן על העבר, על דפוסיו ומגמותיו, ולהסיק מכך על העתיד, תיאוריה U מזמינה אותנו לעבור לסוג אחר של למידה: למידה מן העתיד בשעה שהוא מתהווה. 

 

זה הלב של התיאוריה, וסביב זה כל הרעיונות והכלים מתארגנים, שכן: מה זה אומר ללמוד מן העתיד בעודו מתהווה? איך אפשר ללמוד ממשהו שעדיין מתהווה? איך אפשר ללמוד מהעתיד?

כדאי בהקשר הזה לקרוא את הכתבה הבאה (פיזיקה-פילוסופיה), אליה הפנתה אותי לאחרונה חברתי רונה רענן שפריר:

העתיד משפיע על ההווה ואפילו על העבר

התשובה של תיאוריה U היא שכדי ללמוד מן העתיד צריך להיות נוכח בהווה. בשביל להיות נוכח (לא רק פיזית אלא במלוא הנוכחות שלנו: פיזית, רגשית, רוחנית) צריך קודם כל לעצור את האוטומטים התפיסתיים שלנו, אלה שאנחנו מפעילים באופן לא מודע כשאנחנו פוגשים את המציאות: סטריאוטיפים, הרגלים חשיבתיים, תגובתיות וכו' (אוטו שרמר קורא לזה Downloading). אם הצלחנו לעשות את זה, אנחנו נכנסים לאיזור ה"ראש פתוח" (open mind).

 

באיזור "הראש הפתוח" אנחנו יכולים לראות דברים בעיניים חדשות, לשים לב למה שבאמת אומרים לנו, למה שנמצא מתחת לאף ולא ראינו בגלל ההרגלים התפיסתיים הישנים, לשים לב למה שקורה סביבנו, להקשיב בסקרנות ובענין לשונה ולחדש.

 

הקשבה בראש פתוח גורמת לנו לפגוש דברים שלא ראינו או שלא רצינו לראות קודם. זה עלול לעורר התנגדות, שיפוטיות, מחשבות נגד. הראש משיב מלחמה, ההרגלים מנסים להשתלט בחזרה על העניינים. יחד עם זאת, אם מצליחים להישאר קצת עם הראש הפתוח - הדברים מתחילים לחלחל ופוגשים את הלב. אם הצלחנו להגיע לשם אנחנו נכנסים לאיזור "הלב הפתוח" (open heart).

 

באיזור "הלב הפתוח" אנחנו מתרגשים. הדברים שחלחלו פנימה גורמים לנו לתגובה רגשית חזקה. אנחנו חשים עם הגוף שלנו, שמשהו חשוב קורה כאן. אנחנו עוד לא יודעים לגמרי מה זה אבל הגוף מאותת לנו דרך דמעות, צמרמורת, דפיקות לב וכו' שקורה כאן משהו ושכדאי שנעצור. אבל זה קשה לעצור כאן. מבוכה, הצורך לשמור על פסאדה, חשש מביקורת וציניות - כל אלה מתחילים לעבוד ביתר שאת ברגעים האלה. מי מאיתנו שמנוסה בזה כבר יודע שאלה רגעים קסומים שלא כדאי לברוח מהם. אבל גם למנוסים ביותר - זה לפעמים בורח. ההתרגשות והתחושות הגופניות הן סימן חשוב לכך שמשהו נגע בנו בעומקים, שאיזשהוא מיתר פנימי רוטט בתוכנו - שפגשנו אמת. 

 

אם הצלחנו לא להיבהל ממה שפגשנו, מהתחושות המציפות אותנו, לתת לכל זה לשקוע - ולהישאר בדום (stillness) - לא דום קפוא אלא דום מחובר, עירני, נוכֵח: אז יכול לקרות משהו מאוד מרתק וקסום: אז הידע הפנימי הכמוס ביותר שלנו לגבי מי אנחנו?, מהי עבודת חיינו?, מהו התפקיד שלנו בעולם הזה? - הידע הזה עשוי להגיח לרגע מהמעמקים אל קידמת התודעה. וזה הרגע של ה"פרזנס" שאוטו שרמר מתאר. זה הרגע שבו אנחנו עוברים לאיזור "הרצון הפתוח" (Open Will).

 

כדאי לראות בהקשר הזה את הוידאו שמציג אוטו שרמר כדי להדגים את השלבים שתיארנו עד כה - ובעיקר את שלב ה"דום" (דקה 2:18 - שימו לב במיוחד לידיים של המנצח - כיצד המנהיג צריך לפעמים לשחרר (to let go) על מנת להביא את הדבר החדש (Let come)).

 

איזור הרצון הפתוח הוא האיזור בו אנחנו פוגשים לרגע חטוף את העתיד. משהו מהעתיד האפשרי, מהתממשות הפוטנציאל העמוק ביותר שלנו, נגלה לנו בצורה של דימוי, תחושה, ידיעה או חזיון. זה רגע חזק, רגע של בהירות כמו שמש ושמיים כחולים ביום חורפי קר. הבהירות חודרת עצמות ואי אפשר לברוח ממנה. היא מקריאה לנו את התשובה לשאלות: מהי עבודת החיים שלך? מהו התפקיד הגדול שלך? מי את/ה? אפשר לשמוע ואפשר גם להתעלם. הפחד מתעורר מיד ובאופן אוטומטי כי התשובות יכולות להיות מנוגדות לחשיבה המקובלת, לסיפורים שסיפרנו לעצמנו, לקולות החיצוניים שלפעמים לא נותנים לנו לשמוע את עצמנו.

 

באיזור הרצון הפתוח יש שחרור של מערכת העצמי מכבלי האגו. שם, בתחתית ה-U, יש לנו אפשרות לראות מה יכול להוליד החיבור בין עצמי לבין העולם, כאשר האגו, שבדרך כלל גורם לנו להתנהל ממקום של חרדות או הישגיות, מצליח לנוח. ברגע הזה, כשאנחנו מחוברים לפוטנציאל העמוק והגבוה ביותר של העצמי והאגו לא מעורב, אנחנו יכולים לראות מה החיים קוראים לנו להיות ולעשות. זוהי המנהיגות שלנו. מנהיגות לאו דווקא במובן של להוביל אנשים. מנהיגות במובן של הובלת כיוון ודרך, בבהירות ובמיקוד מלא, תוך התגברות על הפחד, הבושה והמבוכה – פשוט לעשות מה שצריך לעשות כי המטרה גדולה יותר מאיתנו והעשייה היא בשירות העולם והקהילה.

 

ואז, כשהרצון פתוח, והתמונה בהירה, והפחד נוכח אבל לא משתלט, יש דחף. דחף לפעול. דחף לעשות. דחף לצעוד לפחות צעד אחד בכוון הרצוי. צעד סמלי, צעד של התחייבות לעצמי שאני כבר לא חוזר לאחור, צעד שבעיתוי אחר היה יכול להיראות תמוה ופזיז. הצעד הזה הוא רסיס קטנטן מתמונה גדולה הרבה יותר שעוד לא ברורה מספיק. הצעד הזה הוא מעין יצירת סדק, חריץ דרכו יכולה התמונה הגדולה להיכנס. אם בשלב הקודם היה צורך ב"דום" על מנת לאפשר לידע הכמוס לחלחל במעלה התודעה אזי עכשיו יש צורך דווקא בפעולה המהירה על מנת לייצר את הסדק שדרכו העתיד האפשרי יוזמן להגיע (סטנט).

 

המצב התודעתי החדש הוא מוזר. אנחנו מסתובבים בעולם אוחזים ברעיון חדש, שמרגיש מבפנים מאוד נכון, אבל אנחנו לא יודעים לתאר אותו בדיוק, לא מבינים את כולו, לא יודעים כיצד הוא יתגלם בעולם, ובכל זאת אין לנו רצון לוותר עליו. אנשים יכולים לא להבין אותנו ולהסתכל עלינו בהרמת גבה בשלב הזה. זה דורש הבהרה. בשלב הזה חייבים לנהל מלא שיחות עם אנשים שונים על הרעיון. זה יכול להיות מנוגד לפחד שיגנבו לנו את הרעיון, לפחד שלא נוכל להסביר אותו כמו שצריך וזה יזמין ביקורת, להשתבללות בלי יכולת לתקשר עם הסביבה את העתיד שאנחנו כבר מרגישים. זאת סכנה המחייבת להקדיש זמן להבהרת הרעיון, חידודו, קבלת פידבקים מאנשים שאנו מאמינים ביכולתם להבין אותנו מעבר לפרטים הקטנים. עד שמתקבלת תמונה ראשונית של אבטיפוס.

 

יצירת אבטיפוס היא הכרחית. זה לא פיילוט. זאת צורה אפשרית של התגלמות הרעיון באופן מוחשי. מדוע השלב הזה הכרחי למרות חוסר המושלמות שלו? מכיוון שזאת הדרך היחידה להתקדם, לקבל פידבקים, להיות בדיאלוג עם העולם לגבי הדבר החדש שרוצה להיוולד. הדבר החדש הוא בשביל העולם והוא לא יכול להיוולד בבידוד. ההתייחסות של העולם לאבטיפוס תיתן את המידע החשוב ביותר שאנו זקוקים לו על מנת לקדם את הרעיון ולהביא אותו קרוב יותר למימוש. האנרגיה הזאת של הדיאלוג על הדבר החדש היא המצע עליו הדבר החדש יכול לקום. היא מייצרת את התודעה הקולקטיבית לאפשרות החדשה, ומאוחר יותר היא מייצרת את המעורבות והשותפות הנדרשת על מנת שהדבר החדש אכן יקרה.

 

השלב האחרון הוא הדבר עצמו. הוצאה לפועל, לידה, מימוש, ביצוע. המיוחד בשלב הזה הוא שאם הוא נוצר מתוך התהליך שתואר לעיל – הוא בשל, יציב ונמצא על המסלול הנכון. הבשלות היציבות נובעת מכך שהדבר החדש יושב בתוך אקו-סיסטם של קישורים תומכים. לכן, קיומו אינו רק פונקציה של האגו של היוצר אותו אלא שילוב של כוחות שמייצר מרקם חי ותומך מערכתי. בלי הריקמה התומכת הזאת המיזם החדש עתיד להיות מותש במהלך הדרך ולמצוא את עצמו קמל ומאבד אנרגיה.

 

הנה כי כן תיארתי כאן, בהשראת אוטו שרמר, תהליך שלם של היווצרות החדש מתוך הישן, תהליך שמשלב התבוננות חדשה, הבשלה רגשית, שחרור מכבלים רעיוניים – עד לראיית פוטנציאל חדש ומרגש, מפציע מתוך האתמול ונמצא כאן כבר עמנו, אמנם ברמיזות וברסיסים קטנים, אך עם אפקט רגשי חזק הדוחק בנו לעשות את המעשה ולהשתנות לעד. מכאן הדרך יכולה להיות ארוכה ומפותלת אך היא בלתי נמנעת, שכן כבר לא ניתן לחזור לאחור. 

 

בשבילי התהליך הזה הוא תהליך מעגלי, טבעי, מחובר למחזור החיים, לידה, גדילה, הזדקנות ומוות ושוב לידה וחוזר חלילה. אוטו שרמר היטיב לתאר אותו. תיאור כזה מהדהד פנימה ומזמין אותנו להשיל מאיתנו שכבות מיותרות, להוריד מסיכות, להביט לאמת "בלבן של העיניים", לא להיבהל, לעמוד שם באומץ ולראות כיצד חיינו משתנים לטובתנו ולטובת האנושות כולה.

תודה שקראתם.

דני גל

לתגובות:

Dannygal05@gmail.com

This site was designed with the
.com
website builder. Create your website today.
Start Now